רומולוס הגדול או שעותיה האחרונות של האימפריה הרומית

רומולוס הגדול או שעותיה האחרונות של האימפריה הרומית
מאת יגאל אמיתי עפ"י פרידריך דירנמאט
     
בימוי, עיצוב במה וליקוט תלבושות: יגאל אמיתי
 איורים ועיצוב תאורה: דני אמיתי
שחקנים על הבמה: יגאל אמיתי, דני אמיתי
דמויות מוקלטות: כרמל בן אפרים, דני אמיתי, יגאל אמיתי, תמרה אמיתי
עוזרת במאי ויועצת לשון: תמרה אמיתי
מפעיל סאונד ותאורה: אשל בר אילן

האימפריה הרומית מתפוררת, קורסת, נכבשת על ידי הלוחמים הגותיים המתקדמים לעבר עיר הבירה. רומולוס, הקיסר, כאילו לא מוטרד מהמצב, מתייחס להתרחשויות והידיעות הקשות המובאות מפי שריו בצורה פילוסופית, מבודחת, צינית, ומעסיק את עצמו ברקיחת ליקרים ובנגינה חובבנית על פסנתר. יוליה, אשתו, הפטריוטית והממלכתית, מנסה להניעו לפעולה, אבל לרומולוס, מסתבר, יש תכנית אחרת הנגזרת ממשנה פוליטית- מוסרית סדורה לגבי גורלה ועתידה של הממלכה שלו ואולי אף של העולם כולו.

מנהיג הגותים הכובשים, אודואקר, שמגיע לארמונו של רומולוס בתום מסע הכיבוש, מפתיע ונוהג בניגוד גמור לציפיות השמורות לאויב. דירנמאט מגדיר את המחזה שלו כ"קומדיה ההיסטורית הבלתי מהימנה", ויש בו, במקור, 18 דמויות, מהן נותרו בעיבוד המוצע, 2 על הבמה ועוד 4 מוקלטות.  וכ-3 שעות של ארבע מערכות במקור, צומצמו לשעה אחת דחוסה ומתומצת, המתארת את השעות האחרונות של  רומא, עד הסוף האוטופי-אירוני, שרק המציאות, הבימתית והחוץ בימתית, מצליחה להתחרות באבסורדיות שלו.
כל ההשלכות והרמזים לחיינו בימים אלה ולדמויות המסתובבות במחוזותינו -  מקריים בהחלט.
ראש הטופס
 

השבוע ישבתי באולם 'תיאטרון מרכז העיר חיפה' וצפיתי נפעם ומרותק כל רגע מתוך השעה ומשהו שחייתי בתוך הפלא הקסום המתחולל ואופף אותי לתוכו. חוויה תיאטרלית מושלמת כזו ספק אם ראיתי בכלל מה שמשתווה או עולה עליה בעשורים הרבים של חיבתי לתיאטרון, בארץ ומחוצה לה.
ממה להתחיל?
המראה שנגלה לעיני בהיפתח המסך – חדר לא גדול, כורסה, חפצים ותיקים, אביזרים שונים ומעט תמונות, המשמש את לבן-השיער הקשיש העוטה טוגה לבנה ואЕ פוד שТА רИ ד ישן, שכן הוא עדיין (בהיפתח המחזה, בקיץ שנת 476) קרוי 'הקיסר רומולוס'. כאן נוח לו להתבודד. להגות מחשבות, ולהתנחם בנגינה חובבנית ורקיחת משקאות. אמנם 'להתבודד' לא ממש נוח, כי קולותיהם של דורשי טובתו, מבקשי עצתו ובעלי אמביציות ותוכניות חודרים אליו והוא נאלץ לענות וגם להישמע אמין והוגן ומבין לרוח הזולת. בין כך וכך אנחנו שומעים את הטקסט שלו – את קטעי ההירהורים שבין 'הפרעה' ל'הפרעה'.
וכאן המקום להתעכב על הטקסט.

הטקסט הוא גאוני – תפור למראה המעוצב, של החדר והשוכן בו (או להיפך), שנון-עדין ומעיר מה שיש לאדם נבון ושבע ימים להעיר על השלטון, על המלחמה, על התרבות, האמביציה, ועל השלום, הסקרנות, התום והטוהר.
המפגש עם הזר הנכנס לחדר, האורח הצעיר-למדי, הלא-קרוא אך מתקבל בברכה – הוא מעשה אמנות טקסטואלי של מפגש בין זרים, המצליחים תוך זמן די קצר להבין זה את זה, לשבור סטראוטיפים ולפתח חיבה ואף נאמנות הדדית. הפולש הוא אודואקר – מנהיג האומה הגותית שצבאה שולט עתה בבירה של האימפריה שברגעים אלה הופכת ל'אקס-אימפריה' ולמחוז חשוב חדש המתווסף לממלכה הגותית. הדיאלוג בין השניים, המסיימים את מפגשם בהרמת כוסיות משותפת – הבירה של הגותי והיין עם קורט קינמון של הרומאי, הוא שיר הלל להמשך החיים – האוכלוסיות ממשיכות להתנהל ולחיות כהרגלן, ולבוא במגע זו עם זו; ללא קרבות – החילות הרומאים פוזרו, הגותים מתישבים ומתאזרחים, והניהול האזרחי יתבצע תוך שיתוף של ידע, ניסיון ועבודה.
המחזה לא נעדר רמזים לתקופות מאוחרות יותר (כגון למלחמות ומשטרים מהעבר הלא רחוק), ואף להווה הנוכחי ממש. אלא שרמזים אלה מפוזרים בעדינות פה ושם בטקסט ואינם 'גונבים' או מציפים את ההצגה.
בעיני מקסים הוא כיצד החוויה התיאטרלית הזאת יכולה להשכין אליגוריה, היסטוריה, ריאליה וסוריאליזם, אירוניה ועומק אנושי, הומני ופילוסופי – כולם תחת 'קורת גג' אחת, סוחפת עד לשיכרון של הנאה, החולפים במסע עוצר-נשימה לכל אורך השעה ומעלה של המחזה.
לדעתי זוהי דוגמא נפלאה איך אפשר לעשות תיאטרון טוב, גם באמצעים מוגבלים וצנועים יחסית – ובלבד שהמרכיבים יהיו כולם משופרא דשופרא. ובראש וראשונה, כמובן – הכשרונות.
לא כל מחזאי יכול להוציא מתחת ידו טקסט באיכות כזו כמו של יגאל אמיתי. ולא כל אחד יכול להעמיד בימוי כזה כמו הנוכחי (יגאל אמיתי כבר אמרנו?), וגם לא ביצוע של דמות הקשיש החכם, הנבון, השנון והטוב כמו השחקן (הנ"ל), ושל תפקיד נצר-המלוכה הצעיר ותאב-הדעת כמו דני אמיתי...

לדעתי ראוי מאד ונפלא היה לו כל ישראלי חובב תיאטרון היה צופה בהפקה זו של תיאטרון מרכז העיר חיפה. בכל מקרה, חיפאים ואנשי הסביבה – לרוץ

דן תדמור