טקסט:  לורן מובינייה  
כוריאוגרפיה, בימוי: אנג'לין פרלז'וקאז' 
מוסיקה: 79D
 
משפט אחד ארוך ומתמשך, מלא עוצמה, חושניות ואלימות, משך אותי מידית עם הופעת  הספר "מה שאני מכנה שכחה" מאת לורן מובינייה. משפט אחד ארוך אשר מייצג עבורי את המשחק האינסופי של גוף ומבנה ספרותי באופן קיצוני, כאשר המלה מגולמת בבשר, החומריות של הגוף הופכת את הטקטס לחושני ביותר. הטקסט במיגוון של טקסטורות, מופיע בבשר- הגוף התוקפני, המלא חיות, האלים, החושני, הנגוע, האוהב.
 הטקסט הוא גם פוליטי- שאלות  והרהורים על הדרה, על השוליים של החברה, על צריכה, הכל בדרך הדיאלוג החרישי של הגוף.
" האמנתי  שהמחול יכול לתפוס את הנושא, לשים את הסיפור בפרספקטיבה וליצור כוריאוגרפיה אשר  ייחודית לסיפור. ואז כמובן הטקטס יישמע- חסר רחמים, בלתי מתפשר ברגשות וביופי שהוא מעורר"
 אנג'לין פרלז'וקאז'
 
 (מבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש בליון בדצמבר 2009.  ארבעה שומרים היכו למוות  אדם ששתה פחית בירה במקום.)